מערכת גירושים – ישראל
מה עושים כשהאבא איננו מגיע להיות עם הילדים לפי ההסדרים שנקבעו בפסק הדין / בהסכם?
האם המזונות הם סכום מוחלט שאיננו ניתן לשינוי באם לא מתקיימים ההסדרים?
ברוב מקרי הגירושים סוגיית זמני השהות היא סלע המחלוקת ושני הצדדים לרוב "נלחמים" כדי
לזכות בכמה שיותר זמן עם ילדיהם.
אך קיימים מקרים שחלוקת זמני השהות שנקבעה בפסק הדין או בהסכם איננה מתקיימת ככתבה וכלשונה ולכן ההורה המשמורן (לרוב האמא) נאלץ לשהות עם הילדים במשך כל ימות השבוע, דבר שעלול לפגוע בו הן בפן הכלכלי והן בפן האישי.
במקרה שבו הורה איננו מקיים את זמני השהייה שלו עם הילדים, יכול ההורה האחר לנקוט בכמה צעדים משפטיים העומדים לרשותו:
- תביעה להגדלת מזונות.
- תביעה לפי ביזיון בית משפט, שנועדה להטיל קנס כספי בשל אי קיום זמני השהות.
בבואו של בית המשפט לפסוק את סכום המזונות אם ויועבר בין הצדדים אמורה להילקח בחשבון גם חלוקת זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים.
סכום המזונות שנפסק אמור לקחת בחשבון שהורה א' ישהה עם הילדים X זמן, ובזמן הזה הוא גם מכלכל אותם. כאשר הורה א' איננו מקיים את זמני השהות התוצאה הישירה לכך היא שהורה ב' מכלכל את הילדים בזמני השהות של הורה א'.
לכן בפסיקות רבות בשנים האחרונות – הורים (לרוב אבות) אשר אינם מקיימים (מרצונם) את זמני השהות באופן רצוף וקבוע שנקבעו להם בפסק הדין או בהסכם, סופגים הגדלה בסכום המזונות החודשי שעליהם לשלם.
בעבר אבות יכלו לטעון כי זמני השהות הם זכות ולא חובה ולכן אין הם מחויבים להם כל עוד הם משלמים את סכום המזונות שנקבע להם. אך טענה זו כבר איננה מקובלת בימנו אנו.
כיום בתי המשפט רובם ככולם מקבעים את קיום זמני השהות כחובה מוסרית ומשפטית כאחת ולא בגדר זכות.
הראייה הזו כחובה על הורה ולא כזכות הינה כחלק מהגשמת טובתם של קטינים ויכולתם להתפתח באופן תקין.
לכן על הצדדים לדעת כי בבואם לקבוע זמני שהות, עליהם להיות בטוחים שיש ביכולתם וברצונם לקיים זמנים אלו, אחרת הדבר עלול להביא למחלוקות רבות ולנזקים משפטיים וכלכליים.
